פדיון הבן

אבותינו זכו להשתחרר ממצרים רק לאחר שהשם הנחית על המצריים את המכה העשירית היא מכת בכורות. כל בכורי מצרים באדם ובבהמה ניספו ורק בכורי ישראל ניצלו וחייהם ניתנו להם במתנה על ידי ה’.

לאור זאת נאמר בתורה: "…ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה, לי יהיו אני ה’".

לכן את בכורי הבהמה, אם לא היה בהם מום, היו מקריבים בבית המקדש על המזבח לה’ ואילו הבכור בבני האדם הוקדש מרגע הוולדו לעבוד בקודש. אולם מאחר שזמן קצר מיום צאתם ממצרים חטאו בני-ישראל במעשה העגל והבכורים בכללם, ניטלה מהם זכות העבודה בקודש והועברה לבני שבט לוי, אלה האחרונים ויתרו על כל קניניהם הפרטיים, לרבות נחלתם בארץ ישראל, כדי לשרת את הכלל. לכן כאשר נולד בן בכור, אנו "זוכים" בו לעצמינו באופן סמלי – רק בשל העובדה שהכהן ממלא את התפקיד שהבכור היה אמור לעשות, זהו אחד הטעמים שאת הבכור פודים דוקא מן הכהן שבא תחתיו.

האב מצווה בפדיון הבן (כמו המילה) אך אם הבן לא נפדה על ידי אביו חייב הוא לפדות את עצמו. לכן חשוב מאוד שכל מי שהוא בכור יוודא שאכן נפדה, ואם התברר שלא, יפדה את עצמו מיד. מי שאינו בטוח כי הוא בכור החייב בפדיון – יפדה את עצמו ללא ברכה.

לקבלת הדרכה בנושא ולפרטים נוספים פנה אלינו. לחץ כאן, השאר פרטים ונחזור אליך