האם פורים הוא חג מוסרי?

היו ימים שהגנה על חיי יהודים נחשבה ערך מוחלט. היו זמנים שכאשר יהודים הצליחו להרוג את מבקשי-נפשם, קראו "כן יאבדו כל אויביך ה'". כיום מנשבות רוחות אחרות. רוח ה'מוסריות' היא הנישאת ברמה, עד שגם המורשת היהודית כבר עומדת למשפט.

באקלים התרבותי החדש לא הייתה הפתעה גדולה לקרוא מאמר שתקף במילים בוטות את מגילת אסתר ואת חג הפורים. אתם יכולים לשער מה הפריע ל'יפה-הנפש' התורן – תליית המן ועשרת בניו והמכה הקשה שהכו היהודים בשונאיהם. נו באמת, זה ממש לא 'מוסרי' לתלות את עשרת בני המן על העץ, והריגתם של שבעים וחמישה אלף איש במלכות אחשוורוש היא בכלל טבח מחריד. הלוא כן?

מהפך בתוך ימים

האמת היא, שרבים מאיתנו אינם ערים די הצורך לפרטי סיפור המגילה, ואולי משום כך איננו מבינים את עומק משמעותה של המלחמה שניהלו היהודים כנגד אויביהם. הבה נתבונן מעט במהלך האירועים.

גזרת ההשמדה שהגה המן הרשע הוכרזה בי"ג בניסן. ביום הזה יצאו הספרים, החתומים בטבעת המלך, שבהם נקבע כי כעבור אחד-עשר חודשים, בי"ג באדר, יושמדו כל היהודים – "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים, ביום אחד".

באותו יום נודע הדבר למרדכי היהודי. הוא קרע את בגדיו "וילבש שק ואפר, ויצא בתוך העיר, ויזעק זעקה גדולה ומרה". הוא הודיע על כך לאסתר, והיא ביקשה שכל היהודים יצומו שלושה ימים. ביום השלישי לצום הכללי שמה אסתר את נפשה בכפה ומתייצבת לפני המלך בלא שהורשתה. בחסדי ה' היא נושאת חן בעיניו והוא שואל לבקשתה. אסתר מזמינה את המלך והמן למשתה.

המלך והמן באים אל המשתה של אסתר, והמלך שואל שוב מה בקשתה. היא מרגישה שעדיין השעה אינה כשרה, ומזמינה את המלך והמן לבוא שוב למחרת אל המשתה שתכין להם. בלילה שבין שתי הסעודות הללו מתחיל המפנה: שנתו של המלך נודדת והוא מחליט לגמול למרדכי על שהציל בשעתו את חייו. כשהמן מתייצב לפניו כדי לקבל רשות לתלות את מרדכי על העץ – הוא מורה לו להרכיב את מרדכי על הסוס ברחוב העיר ולקרוא לפניו "ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". כעבור כמה שעות מגלה אסתר למלך שהיא יהודייה וכי המן מבקש להשמיד את עמה, והמלך מצווה לתלות את המן על העץ.

כל זה קורה ביום הרביעי לאחר שהוכרזה הגזרה. לכאורה הסכנה חלפה בתוך ימים מספר, אולם מתברר שהעניין אינו פשוט כלל וכלל. אמנם המן נתלה על העץ ובית המן ניתן לאסתר המלכה, אבל הגזרה עודנה בתוקפה. כאשר אסתר באה להתחנן לפני המלך לבטל את הגזרה, הוא משיב שהדבר אינו בידו – "כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך, אין להשיב".

מלחמת-הגנה מובהקת

המוצא מהסבך הוא, לשגר כתב-מלכות נוסף, שבו ניתנת ליהודים הזכות להתגונן ולפגוע במבקשי רעתם. נוצר כאן מצב מורכב: מצד אחד יש צו להשמיד את כל היהודים, אך מצד שני מתיר המלך ליהודים להגן על עצמם ולהילחם באויביהם.

המלחמה שנלחמו היהודים בהגיע יום ההשמדה הייתה מלחמת-הגנה מובהקת – זו הייתה הדרך היחידה שעמדה לפניהם כדי להינצל מהגזרה. הם לא הרגו חלילה ללא הבחנה, אלא פגעו באויביהם ובמבקשי-נפשם. עשרת בני המן לא היו ילדים ותינוקות, אלא עוזריו וסייעניו של צורר היהודים. תלייתם נועדה להרתיע את כל שותפיהם.

אין לנו אפוא שום תסביכים 'מוסריים'. הלוואי שיכולנו לפני שישים וחמש שנה לתלות את צורר היהודים ועוזריו, ולהרוג שבעים וחמישה אלף מחייליו. שישה מיליון יהודים היו ניצלים.

התוכן באדיבות צעירי אגודת חב"ד © כל הזכויות שמורות