רבי מלידה

במהלך השנים נעשו ניסיונות ללקט את המידע החשוב הזה, שהעדים לו הלכו ונתמעטו. לרגל י"א בניסן, יום הולדתו של הרבי, אנו מביאים כאן מעט מתולדותיו וקורות חייו של הרבי המבוססים על עדויות ומסמכים, לגבי תולדותיו וקורות-חייו של הרבי, מתוך ספרו של הרב מרדכי לעופר.

ביום שישי, י"א בניסן תרס"ב (18/04/1902), נולד הרבי, בנו בכורו של הגאון המקובל הרב לוי-יצחק שניאורסון, רבה של העיר ניקוליוב. לידתו עוררה התעניינות בלתי-צפויה גם בעיירה ליובאוויטש, שם הנהיג את חסידות חב"ד האדמו"ר רבי שלום-דובער. שישה מברקים – לא פחות! – שיגר הרבי באותו יום, בזה אחר זה, לאבי הילד, ובהם ברכות והדרכות וגם שאלות הקשורות בהולדתו של מי שלימים נעשה מנהיג-ישראל.

מרבית שנות נעוריו עברו עליו בבית אביו, ובבית מלא תורה זה רכש לו את ידיעותיו המופלאות בכל חדרי התורה. עדי-ראייה סיפרו, שאביו נהג ללמוד עמו לילות שלמים. "האור לא היה כבה בחדרו של הנער", העיד תושב העיר, "גם בשעות הקטנות של הלילה ניתן היה לדפוק על דלת חדרו ולשוחח עמו בדברי-תורה".

אפיזודות רבות מובאות על כשרונותיו הכבירים של הרבי, על שקדנותו המופלאה ועל ידיעותיו המקיפות הן בתורה והן בחכמה. מעניינת עדותו של הרב נחום גולדשמיט ז"ל: "מקטנותו כבר היה 'רבי'. תמיד היה רציני, מתמיד, ממש 'לא פסק פומיה מגירסא'. אף-פעם לא היה ילד".

פרטים רבים נחשפו על שתי תקופות בחייו של הרבי – תקופות שהותו בברלין ובפריז. מתברר, כי למרות מאמציו להסתיר את גדולתו, היו רבים שהבחינו בכך, והרבי נהפך לדמות מרכזית למדי בחיים התורניים. הוא מילא שליחויות שונות של חמיו הגדול, הרבי הקודם מליובאוויטש, ונפגש עם גדולי הדור (האדמו"ר ממונקאטש, הגאון הרוגוטשובי, הגאון רבי חיים-עוזר גרודז'נסקי, הגאון רבי שמעון שקופ, הגאון רבי ברוך-בער לייבוביץ', ועוד), שהביעו התפעלות גדולה מגאונותו ומקדושתו.

מעניינת עדותו של ד"ר מנחם מצנר מתל אביב, שלמד באותם ימים בברלין. הוא מספר, כי פעם נכנס חברו למעונו של הרבי בשעה 3 אחר-הצהריים ולהפתעתו מצאו מעוטר בטלית ובתפילין, לומד תלמוד ירושלמי.

נתגלה רק טפח מה'חומרות' הגדולות, התעניות והסיגופים שהרבי שמר עליהם בהיותו בברלין ובפריז. הגיעו הדברים עד כדי-כך, שאביו נאלץ לכתוב לו (במכתבים משנת תרצ"ה-1935 ועוד): "ראה והשתדל לשמור את בריאותך…אל תחמיר בחומרות וסייגים".

כידוע, עסק הרבי בשנים אלה גם ברכישת השכלה כללית. זאת, על-פי הוראה יוצאת מהכלל של חמיו הגדול, שאף שיכנע אותו, בהיותו בפריז, להמשיך בלימודיו. היה זה, כנראה, חלק מתפקידו המיוחד של מי שהיה צריך להנהיג דור שהפך את המדע לאלילו.