אתרוגים פורחים ב'אוביר'

"יכולת להיות כבר מזמן בארץ ישראל, לו היית שומע לעצתי והיית נוסע כבר לפני שנה ל'אוביר' המרכזי". סיפור מיוחד לחג הסוכות

שלוש שנים היו ר' משה גולדיס ומשפחתו מסורבי עליה. שלוש שנים של אכזבות חוזרות ונשנות. שלוש שנים של מעבר מעבודה לעבודה, שכן לאחר הגשת הבקשה הראשונה ליציאה מברית המועצות, הפיטורים ממקום העבודה היו כמעט מידיים.

הסירוב העיקש היה מפתיע למדי, שכן הוא לא לווה בנימוק כלשהו. ברית המועצות מעולם לא הייתה חייבת הסברים לאזרחיה, וכל שכן למי מהם שביקש לוותר על הזכות הגדולה להמנות על תושביה. ומכל מקום היו מקרים שבהם ברורה היתה סיבת הסירוב, אם בשל עבר צבאי של אחד מבני המשפחה, או בשל עבודתו במקום רגיש מבחינה ביטחונית. במקרה של ר' משה לא היה שום דבר סודי שהוא או מישהו מבני משפחתו נחשף אליו, באופן שיציאתו את מסך הברזל תסכן בצורה כלשהי את הבטחון הלאומי של המעצמה הסובייטית.

ידידים מבינים הציעו לו לנסות את מזלו בהגשת בקשה מיוחדת ב'אוביר' (=המחלקה לאשרות ולהיתרים) המרכזי שמשכנו במוסקבה, אך הוא לא שש לנסיעה זו. ר' משה היה מורגל בנסיעות ארוכות, ולא אלף ושש מאות קילומטרים ירתיעוהו מלעשות את ההשתדלות הנוספת על מנת לקבל את ההיתר המיוחל ליציאה. אלא שספק היה בליבו במידת התועלת שבפניה ל'אוביר' המרכזי. "אם לא יועיל, לא יזיק" דיבר חבר קרוב על ליבו בנסיון לשכנעו. אולם ר' משה חלק על קביעתו. ראה הוא גם ראה סיכון מוחשי בנסיון לעקוף את הסמכות המקומית. "ודאי ידרשו ממני הסברים על כך שהגעתי ממרחק כה רב כדי להגיש בקשה שיכולתי להגיש בעירי. ומה אענה? שעשיתי זאת בגלל שבצ'רנוביץ מסרבים לי שוב ושוב? וחוץ מזה", הוסיף ר' משה בהומור נטול אשליות, "הרי במוסקבה ימהרו לאשר את בקשתי, ומה אם לא אספיק לעשות את כל הדרך הארוכה בחזרה כדי להספיק ולהתכונן לנסיעה לארץ ישראל בטרם יפוג תוקף האשרה?…"

חודשים ארוכים נמשכה ההתלבטות והדיונים. עבר חורף כלה קיץ ובראשית הסתיו בישר ר' משה לרעייתו, שהוא יוצא למוסקבה. שבועות מספר הוא נעדר מהעיר, ובין כסה לעשור שב אליה כשעל פניו נהרת שמחה. איש לא שמע ממנו מה היה במוסקבה ואיך עבר הראיון אצל פקיד ההגירה הבכיר, אך פניו והווייתו השמחה של ר' משה כאילו דיווחו שהוא מצפה לבשורות טובות בקרוב.

אחרי החגים הגיש ר' משה שוב בקשה להיתר יציאה, באותו 'אוביר' צ'רנוביצי שעד כה ענה על כל בקשותיו בשלילה. והפעם, ראה זה פלא, בתוך יומיים הוא קיבל זימון לבוא ולקחת את ההיתר המיוחל, לו ולכל בני משפחתו.

"רואה אתה", טען כלפיו אחד הידידים שעמל רבות לשכנעו בתועלת המסע למוסקבה, "טוב שנסעת בסופו של דבר, וחבל שהתמהמת. יכולת להיות כבר מזמן בארץ ישראל, לו היית שומע לעצתי והיית נוסע כבר לפני שנה ל'אוביר' המרכזי." ר' משה נותן בו מבט שתחילתו חוסר הבנה וסופו זיק של שובבות. "האמנם חושב אתה שנסעתי למשרדי ה'אוביר'. זו אף לא עלתה בדעתי. נסיעתי למוסקבה לא היתה, אלא על מנת לקנות אתרוג לחג הסוכות."

מערכת האתר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

השאירו תגובה

השאר מחובר!

אל תפספס את המגזין האיכותי שלנו שמכין אותך לשבת